<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף יד:</h2>
המצוה ק"ז. שנצטוו הכהנים ליטמא לקרובים [סהמ"צ לר"מ מצוה ל"ז]. לשון הר"מ צונו שיטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה [ויקרא כ"א ב'—ג'] כי מפני שמנעם מלהטמא במת כלל, וזה לכבודם התיר להם הטומאה לקרובים, אולי היינו חושבים שהבחירה להם וזה רשות בלבד, ואם רצו יטמאו ואם לא רצו לא יטמאו, ע"כ גזר עליהם זה וחייב להם חיוב והוא אומרו ית' [שם שם ג'] לה יטמא ר"ל לאחותו. וכתוב בסיפרא [תו"כ אמור פרשה א' הי"ב] לה יטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה [זבחים ק' ע"ב] ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו. וזאת עצמה היא מצות אבול, ר"ל שכל איש מישראל יתחייב להתאבל על קרוביו ר"ל החמשה מתי מצוה, ומחזיק זה החיוב באר בכהן שהוא מוזהר מן הטומאה שיטמא עכ"פ כאיש ישראל, כדי שלא יחלשו משפטי האבלות. וכבר התבאר [זבחים ק' ע"א] שאבלות יום ראשון מן התורה. ובבאור אמרו במועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבלותו ברגל אאבלות [צ"ל אי אבלות] דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הנה נתבאר שחיוב האבלות מדאוריתא ושהיא מצות עשה, אמנם ביום ראשון בלבד, ובשאר השבוע דרבנן ושאפילו הכהן ינהוג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו, והבן זה ע"כ. כבר נתבאר מלשון הר"ם שענין הטומאה בכהנים לחזוק ענין האבלות שיהיה כשאר קרובים, ומפני זה אינו מטמא להרוגי ב"ד [רמב"ם פ"ד מהל' אבל ה"ח] והפורשים מדרכי צבור [תו"כ אמור פרשה א' הט"ז] והנפלים [שם ה"ו], ומאבד עצמו לדעת לפי שאין מתאבלין עליהם [רמב"ם פ"א מהל' אבל ה"ו—י"א], וכן בכל קרוב שאין מתאבלין עליו. ונתבאר לפי כונה זו שמצות האבלות גדולה אחר שבאה מצוה בטומאת הכהנים לסבת האבלות. ויראה לי גם כן הטעם בזה כי הוזהרה הטומאה לכהנים לקדושתם ולזכות דעתם, ומפני שהטבע מחייב להתאבל על הקרובים הותרה להם הטומאה לקרובים, ולא הותרה אלא לאותם שטבע האדם להתאבל עליהם, ובאה המצוה להכריחם בזה, מפני שטבע האדם להתרחק מן המת כל שכן כשיש לו קרוב שמוטל עליו ויבא בזה לידי נוול מתעפש האויר בהלנתו, גם כי על הקרוב מוטל ענין הקבורה, ואלו לא היה יכול ליטמא לו לא היה מתעסק בו. ולזאת הכונה מטמא הכהן למת מצוה שאין לו קוברים אחרים [נזיר מ"ז ע"א] והוא במקום שלא ימצא מתעסקים בקבורתו [שם מ"ג ע"ב]. וכן לזאת הכונה מטמא הכהן לאשתו הנשואה [זבחים ק' ע"א] שעשאוה כמת מצוה [רמב"ם שם פ"ב ה"ז] שעזבה כל בית אביה. ומוטלת עליו והוא יורשה [בבא בתרא קי"א ע"ב]. והטומאה באשתו מדברי סופרים לפי דעת הר"ם [רמב"ם הלכות אבלות פרק ב' הלכה ז'] ולכונה שכתבנו. ואינו מטמא לה כשהיא כשרה [צריך להגיה, "אלא כשהיא כשרה"] אבל לא כשהיא פסולה [יבמות כ"ב ע"ב], כדי שלא תהיה בעיניו כאשתו ויגרשנה, שהפסול ראוי שיסיר האישות אשר ביניהם, אמנם לשאר קרובים מטמא לפסולים [יבמות שם] לפי שהפסול לא ימנע הקרבה. ואינו מטמא לאחותו נשואה [ויקרא כ"א ג'] לפי שהנשואה כבר נתרחקה מטבע האדם קצת רחוק. וכן אם אינה בתולה כגון שהיא אנוסה ומפותה [יבמות ס' ע"א]. ולכונה זו שאמרנו גם כן אינו מטמא לספקות [תו"כ אמור פרשה א' הי"ג] לפי שאין בטבע האדם להתפעל בהם. ובענין מצות האבלות הערה גדולה, שיראה כאשר הוא סוף כל האדם וישתדל בענין שלא ישיגהו העדר, ככונת הפסוק [קהלת ז' ב'] טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה והחי יתן אל לבו. ולזאת הכונה אמרו [מועד קטן כ"ז ע"ב] כל שלשת ימים הראשונים יראה אדם עצמו כאלו חרב מונחת על כתפו משלשה עד שבעה כאלו מונחת בקרן זוית, מכאן ואילך כאלו עוברת נגדו בשוק, וכל זה להערה. כתב הר"ם [רמב"ם פי"ג מאבל הי"ב] כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו והרי הוא אומר [ירמיה ה' ג'] הכיתי אותם ולא חלו, מכלל שצריך להקיץ ולחול. ולא בא מן התורה בענין האבלות אלא יום ראשון כי די בזה ולא עמסה עלינו תורתנו השלמה דבר שיולד ממנו צער לגוף, כי אלו באה לנו המצוה להתאבל יותר היה זה צער לגוף. ורבותינו כפי מה שראו שהטבע נמשך בזה אמרו [מו"ק כ"ז ע"ב] על שלשה לבכי מפני שהוא חצי המרובע, ושבעה להספד שהוא המרובע, ושלשים לתספורת. וקצת דברים אחרים שזמנם ההקף הירחי, וגדרו שאין ראוי להתאבל עליהם כפי חכמתם. ועכ"ז אמרו [מו"ק שם] שאין בוכין עליהם יותר משלושים יום, שהוא ההקף הירחי. שאין לנו גדול ממשה שכתוב בו [דברים ל"ד ח' ע"ש] ויבכו אותו שלשים יום, ואין מספידין יותר מי"ב חדש [מו"ק כ"ב ע"ב, וצ"ל בשנים עשר חדש] שהוא ההקף השמשי. ועל אביו ועל אמו יש קצת דברים שנוהגין אותם משנים עשר חדש, וזה לכבודם ויראתם שהוקש לכבוד המקום [ב"מ ל"ב ע"א] ויראתו [קדושין ל' ע"ב]. ועם הכונה גם כן שהפסד אב ואם הוא הפסד שאין לו תשלומים מה שאין כן בשאר הקרובים. ומה שלא בא אבלות אלא בבן קיימא, זה מבואר שלא יתעורר טבע האדם אלא בבן קיימא, וה' לא צוה על הנמנעות. וכן האפיקורוסין והפורשין מדרכי צבור והרוגי ב"ד שנהרגו ברשעתם ומאבד עצמו לדעת שהוא חוטא לנפשו באלו אין מתאבלים עליהם, כי אין ראוי להתאבל על שונאי ה'. ואסור המלאכה וענינים שבאו בענין האבלות [מו"ק פרק שלישי] הענין מבואר בעצמו לכונת האבלות. ומה שאמרו [שם כ"ז ע"ב] שאבל יום ראשון אינו אוכל משלו, כל זה מורה על יושר הנהגתו כי ביום הראשון לפתיחת האבלות. ולצערם לא ימצאו מי שיכין להם בבית וימנעו מן האכילה. ויש הוראה בזה ג"כ על החברה הראויה שתפול בין האנשים להיות כל אחד אח לצרה, ונותן משלו בעת צרתו. ומה שאמרו [שם כ"ז ע"א, רמב"ם פ"א מהל' אבל ה"ב] שאינו נוהג אבלות עד שיקבר ויסתם הגולל אפשר שהכונה בזה, כי לא יתיאש ממנו יאוש גמור עד שיקבר. והשולחים מתיהם לקבור בעיר אחרת מתחילים אבלותם משיחזירו פניהם מהם [שם כ"ב ע"א], לזאת הכונה כתב הר"ם [רמב"ם שם פי"ג ה"ב] כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים אכזרי [ברמב"ם הרי זה אכזרי] אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.
<h2>דף טו.</h2>
המצוה ק"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קי"ב, רמב"ם טומאת צרעת פ"י ה"ו]. לשון הר"ם צונו בהבדלת המצורע עד שיהא נכר והוא אמרו ית' [ויקרא י"ג מ"ה] והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. והראיה על היות זה מצות עשה אמ' בספרא [תו"כ תזריע דנגעים פי"ב ה"ה וה"ו] לפי שנ' [ויקרא כ"א י'] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אפילו מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת"ל אשר בו הנגע אפילו כהן גדול יהיו בגדיו פרומים וקרועים וראשו יהיה פרוע יגדל פרע. ומבואר הוא שהיות הכהן הגדול פורם או פורע בלא תעשה, והעקר אצלנו [שבת קל"ג ע"א וש"נ] כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ואחר שמצאנו לשונם בכהן גדול כשיצטרע פורע ופורם הראונו שהוא מצות עשה. וכבר בארנו הקבלה ששאר טמאים גם כן ראוי להם שישימו להם לעצמם הכר עד שירחיקום בני אדם. ולשון ספרא [תו"כ שם הלכה ט'] טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת"ל וטמא טמא יקרא. הענין שכל טמא צריך שיקרא על עצמו בטומאה, וזה כשישים לו הכר מודיע שהוא טמא, ומי שיגע בו טמא על כן ירחיק. וכבר נתבאר שהכר המצורע בלתי חייב לנשים בכללן, והוא אמרם [סוטה כ"ג ע"א] האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת, אבל היא עוטה על שפם [תוספתא סוטה ספ"ב, ועי' רמב"ם שם פ"י ה"ח] ותודיע על עצמה כשאר טמאים ע"כ. והכונה בהכר המצורע ושאר טמאים מבואר כדי שלא יתקרבו אליו. ואמנם היות האשה בלתי פורעת ופורמת זה להבדיל בין האיש והאשה בהכר זה החולי, כי הוא נכר יותר באשה על דרך הרוב. ועוד כי קריעת הבגדים אינו דרך צניעות באשה. וכן אפשר גם כן בגדול השער. וגם כי האשה אולי היא ברשות בעלה ונשמרנה שלא תתגנה בעיניו, אולי תרפא, אך היא עוטה על שפם למנוע העפוש היוצא מריח האף. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [מו"ק ט"ו ע"א] שאסור בשאלת שלום כל ימי חלוטו, וסמכו דבר זה על פסוק [ויקרא י"ג מ"ה] ועל שפם יעטה שיהיו שפתיו דבוקות זו בזו, הכונה בזה כדי שיעמוד בצער ובהכנעה ויפשפש במעשיו. אמנם קורא שונה ודורש [מו"ק שם] שלא אמרו שיהיו שפתיו דבוקות אלא לקריאת השלום, לכונה שכתבנו, לא בדבר שיהיה חסרון לנפשו. אמנם שאסור לכבס ולספר כאבל [מו"ק שם] לכונה שכתבנו בשאלת שלום. ושמעתי שהתספורת מזיק לקצת חליים, וגם לבישת הכלים המכובסים, אמנם אעפ"י שהוא כאבל בשאלת שלום ותספורת וכבוס מותר ברחיצה ובסיכה במה שצריך לו לרפואתו וכן בנעילת הסנדל לשמירת גופו [שם ט"ו ע"ב ורמב"ם שם בפ"י ה"ו]. ומה שבאה המצוה שישב חוץ למחנה [ויקרא י"ג מ"ו] זה מבואר כדי להתרחק ממושב בני אדם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאין השלוח אלא בארץ ישראל ובעירות המוקפות חומה [כלים פ"א מ"ז] כל זה למעלת ארץ ישראל ובעירות שיש בהם קבוץ אנשים.
<h2>דף יז.</h2>
המצוה רי"ב. נצטוינו לכבד אב ואם [סהמ"צ לר"מ עשין ר"י, רמב"ם הל' ממרים פ"ו] שנאמר [שמות כ' י"ג] כבד את אביך ואת אמך. המצוה רי"ג. נצטוינו לירוא מן האב [סהמ"צ לר"מ עשין רי"א רמב"ם שם] שנאמר [ויקרא י"ט ג'] איש אמו ואביו תיראו. וכונת שתי מצות אלו ידועה במה שמורה זה תכונה טובה בנפש לכבד או לירא מאיתם שהן סבה קרובה להויתו, ויכיר בטובת המטיבים לו, וזה יביאהו לכבד ה' ולירא ממנו אשר הוא סבת כל הסבות, וכל הטובות מאתו. וזהו השכר המפורסם בזאת המצוה באמרם [דברים כ"ב ח'] למען ייטב לך והארכת ימים. למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך [קדושין ל"ט ע"ב] והטוב המפורסם בעולם הזה שבכבוד הבן לזון יכלו ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. וכבר ידעת מה שמנו [שם] כבוד האב ואם באותן שאוכלים פרותיהם בעה"ז וקרן קיימת לעולם הבא ולכונה שאמרנו שיש בזה הערה שכלית אמרו רבותינו כל המכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, וזה מבואר הכונה במה שכתבנו. וכן אמרו [קדושין ל' ע"ב השוה המקום וכו'] שקולה כבוד אב ואם כנגד המקום. נאמר כבד את אביך, ונאמר [משלי ג' ח'] כבד את ה' מהונך נאמר [ויקרא י"ט ג'] איש אביו ואמו תיראו ונאמר [דברים י"ג] את ה' אלקיך תירא. נאמר [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו ונאמר [דברים ו' י"ג] איש כי יקלל אלוקיו. והכאה אי אפשר. וכן בדין משל ההכאה כאלו כופר בעיקר וזה מבואר במה שכתבנו ולכונה זו, ר"ל להכיר בטובת המטיבים ולמה שנו מן ההערה אמרו רבותינו [יבמות כ"ב ע"ב רמב"ם ממרים פ"ו הי"א] שהממזר חייב [ב]כבוד אב ובמוראו. ואפילו אביו רשע ובעל עברות מכבדו ומתירא ממנו לדעת הר"ם ולאחת מן הכונות שאמרנו שיש בכבוד אב ואם פירשו רבותינו [כתובות ק"ג ע"א] כבד את אביך לרבות על אמך, ואת אמך לרבות אשת האב כל זמן שהאב קיים. וזה ידוע שזה מתקון מדיני וסדור טוב בהעמדת אישי בני אדם. וכן אמרו [שם] שחייב אדם בכבוד אחיו הגדול, וזה גם כן מבואר. והפרטים שבאב בענינים הכבוד והיראה מדברי רבותינו יתבארו במעט עיון במה שבהם מן התקון והסדור.
<h2>דף יח.</h2>
האזהרה שי"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ז, סנהדרין פכ"ו ה"א] הוזהרנו מלקלל אי זה איש שיהיה מישראל והוא אמרו [ויקרא י"ט י"ד] לא תקלל חרש. ושמע ממני ענין אמרו חרש מהו, וזה כי הנפש כשתתנועע להנקם מן המזיק כפי תכונת ההזק המיושבת ברעיון, לא תסור מתנועתו עד שתעניש המזיק כפי צורת ההזק הרשומה ברעיון, וכשתענישהו תנוח התנועה ההיא ונעדרה הצורה ההיא מן הרעיון. לפעמים שתענישהו בקללה ובארירה בלבד ותנוח לדעתה שיעור מה שהגיע למזיק מן ההזק במאמרים ההם ובשתו מהם, ואפשר שיהיה הענין יותר גדול ולא תנוח התנועה ההיא עד שתאבידהו כל אשר לו ואז תנוח לרעתה שיעור מה שהגיעה לו מן ההזק באבוד ממונו. ואפשר שיהיה הענין יותר גדול ולא תנוח התנועה עד שתענישהו בגופו במיני ההכאה וחסר האברים. ואפשר שיהיה הענין יותר גדול ולא תנוח התנועה עד שתקח נפש המזיק ויעדר ממנו המציאות וזהו התכלית. ואפשר שתהיה תנועת הנפש מעטה לבקש ענש המזיק וזה למעוט חטאו עד שתנוח בזעוק ובכעוס עליו ובקללו, ואעפ"י שלא ישמע זה ואעפ"י שיהיה במעמד ההוא, והוא מפורסם ממעשה אנשי הכעס והחרי אף שינוחו נפשותיהם בזה השעור בחטאים הקטנים מאד, ואעפ"י שהחוטא לא ידע בכעס ולא ישמע ארירתם. ואולם יהיה עולה במחשבתנו שתכלית מה שנאסרה קללת האיש מישראל הוא כשיהיה שומע לקללה ההיא בעבור מה שהגיעהו מן הבשת והכאב, אמנם קללת חרש אחר שאינו שומע ולא יצטער בזה אין בזה חטא ע"כ הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו כי התורה לא הביטה בענין המקולל בלבד, ואמנם הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס. וכך מצאנו המקבלים ע"ה הביאו ראיה על אסור קללת אי [זה] איש מישראל מאמרו ית' לא תקלל חרש. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' ה"ג] אין לי אלא חרש מניין לרבות כל אדם ת"ל בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים. ובמכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] לא תקלל חרש דבר הכתוב באמללים שבאדם. וכל מה שאמרנו שהוא לוקה בתנאי שיקלל בשם [מכילתא שם, רמב"ם שם ה"ג. שבועות ל"ו ע"א, סנהדרין נ"ו א']. וכן אם יקלל עצמו לוקה. הנה כבר התבאר שהמקלל חברו בשם בלאו אחד והוא לא תקלל חרש, והמקלל איזה דיין שיהיה עובר בשני לאוין ולוקה שתים, והמקלל נשיא עובר שלש [רמב"ם שם], ולשון מכילתא [משפטים דכספא פי"ט] כשהוא אומר ונשיא בעמך לא תאור אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה ת"ל אלקים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו [ועל זה בפני עצמו], מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ד' דברים ובן נשיא שקלל אביו חייב משום לא תקלל חרש משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאור מכל מקום, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בלשון הר"ם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאינו חייב עד שיקלל בשם או בכנוי מן הכנויים. כי כשיקלל בה' הוא שמראה הפעלות כעסו עליו ושנאתו הגמורה שנראה שרוצה בהשחתתו כאשר יקללהו בשם מי שבידו להשחיתו ולהמיתו, ויראה לי, שענין אזהרה בקללה היא לשתי סבות מן המקלל ולמנוע מקולל, כי אולי דמיוחד הוא למה ויראתו אותם, ולשמירת המקולל ר"ל כי כאשר יתפעל המקלל לקללו יזיקהו יחשוב שיהיה מקולל מה' אחר שהזכירו. והמקלל את המת פטור. כי מעט הוא שיתנועע האדם להנקם מן המת על דרך הרוב, והמקולל לא ירגיש בזה שיהיה אפשר שיגיעהו הזק. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית שהמקלל עצמו לוקה [ברכות נ"ו ע"ב, מכות י"א ע"א]. הוא להרחקת תנועת הכעס, כי ידוע הוא שלא יקלל אדם עצמו כי אם בכעס גדול. אחד מבעלי העיון מבני עמנו אמר לי כי הקללות כאשר הם בהזכרת ה' עושה רושם. ומפני זה הורחקה הקללה בשם. ולא נתאמת לי דבר זה על דרך החקירה. אמנם מה שאמרו רבותינו [ברכות שם, מכות שם] קללת חכם אפילו לחנם היא באה. נאמין זה כמו שנאמין דברי הקבלה, וידוע הוא כי החכם הדבק בה' אשר מברך יבורך ואשר יאור יואר כמו שנראה בספורי התורה בעניני האבות. ויש לנו טעם אחר בענין קללת חכם אפילו לחנם היא באה, ובענין נדוי אפילו על תנאי צריך הפרה [מכות י"א ע"ב] ששניהם לפי דעתנו כונה אחת.
<h2>דף כז:</h2>
האזהרה מ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ה, ע"ז פי"ב הי"ב וי"ד] הוזהרנו מלשרוט גופנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, והוא אמרו ית' [דברים י"ד א'] לא תתגודדו לא תעשו חבורה על מת. ובגמרא מכות אמרו [כ"א ע"א, רמב"ם שם הי"ג] שריטה וגדידה אחת היא. ושם נתבאר שעל המת בין ביד בין בכלי חייב ועל ע"ז ביד פטור בכלי חייב. כמו שבא בספרי הנבואה [מלכים א' י"ח כ"א], ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים. וכבר אמרו שבכלל זאת האזהרה גם כן מהתחלק האמונות והתחלפות הקהלות. אמר [יבמות י"ג ע"ב] לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אבל גופיה דקרא הוא כמו שבארנו מאמרו לא תעשו חבורה על מת וזה כמין דרש. וכן אמרו ז"ל [סנהדרין ק"י ע"א] כל המחזיק במחלקת עובר בלאו שנאמר [במדבר י"ז ה'] ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואמנם גופיה דקרא הוא על האיום. וכפי מה שבארוהו חכמים הוא הרחקה ולא אזהרה, כי הם בארו כי ענין זה המאמר שה' ית' אומר כי אשר יחלוק על הכהנים ויחזיק בכהונה בעתיד מן הזמן לא יחול בו מה שחל בקרח ולא יהיה ענשו השקיעה, ואמנם יהיה ענשו כאשר דבר ה' ביד משה ר"ל הצרעת כמו שאמר ית' למשה [שמות ד' ו'] הבא נא ידך בחקך וכמו שנתבאר בעזיה [דה"י ב' כ"ו], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי אם יעשה זה לעבודה זרה ממש מבואר הוא שענשו גדול. אמנם יראה לי שגם אם [אולי צ"ל, לא] יעשה לעבודה זרה אסור, ואעפ"י שבדברי רבותינו נאמר בביאור ע"ז, אפשר שהכונה בו כשיעשה כדרך עובדי עבודה זרה אפילו לעבודת ה' לפי שזה דעת נפסד, כי בעלי זה הדעת יחשבו שאליליהם ישגיחו בהם וירחמו עליהם בהרימם קולם, או כאשר הם מתגודדים ומצטערים בעבודתם כמו שנראה בענין נביאי הבעל, כשהיו אומרין הבעל עננו שהיו מרימים קול ומתגודדים כמשפטם [מלכים שם]. והקרוב אל ה' ועבודתו הוא בעבודת הלב, ר"ל בעיון שכלי לא בהרמת קול ועבודה גופנית. וכבר ידעת מה שאמרו [ברכות כ"ד ע"ב] המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. וידעת גם כן מה שאמרו בענין הנזירות [נזיר י"ט ע"א] המצער עצמו נקרא חוטא, ואין צריך לומר שמי שחובל בעצמו, כי אלו הדעות עומדים מנגד ומונעים כונת העבודה השכלית שהיא העיון האמתי. וכן הגדידה למת הוא דעת נפסד, כי החובל כאשר יחבל בעצמו על מתו יורה על הכפירה בהשארות הנפש ולצאת הכונה בא בענין אזהרות אלו בנים אתם לה' אלקיכם [דברים י"ד א']. הכונה בו כי אין ראוי לכם לעשות המעשים האלה על מת, לפי שהקרבה האמתית היא מצד שאתם בנים לה' אלקיכם. עם הכונה בזה גם כן שהמצער עצמו יותר מדי על מתו הוא חסרון שכלו אחר שאין בזה לא תקנה ולא תחבולה. יש בו קצת בעיטה במעשה ה', וקרוב לכונה זו בארו האבן עזרא [לדברים שם] בזה הלשון וטעם בנים אתם אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לכן אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, ע"כ. אמנם באה מצות האבלות בענין והחי יתן אל לבו [קהלת ז' ע"ב] למען ישתדל בענין הקיים הנצחי כמו שבארנו במקום המצוה [מצוה ק"ז] ואמנם הקריעה היתה לעשות נחת רוח להפעלות יגונו. כדרך שלהרחקת הגדידה והשריטה למת בא ענין הקריעה. ומה שבאה הקבלה האמתית אמרם [שבת ק"ה ע"ב] הקורע בחמתו ועל מתו חייב משום דעביד נחת רוח ליצרו. ואפשר בענין שריטה שעל המת בין ביד בין בכלי חייב, לפי שלרוב הפעלות יגונו יגדוד וישרוט גדידה נרשמת אפילו ביד מה שאין כן במתגודד לעבודה זרה שאין לו הפעלות כל כך. ומה שרמזו בזאת האזהרה ענין אסור חלוקת הדעות כאמרם לא תעשו אגודות אגודות היא על צד הרמז כמו שכתב הר"ם. ויש בו הערה גם כן מצד ענין האזהרה, כי התחלפות הדעות הן מכות נרשמות בנפש האדם כי כל אשר יתן אדם דעתו בעצות הוא חובל בנפשו חבורה נרשמת. ותורתנו השלמה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
